אתה עומד במרכז הזירה,
עיניך העייפות מביטות בקרקע הקרה,
אתה עייף מהלחימה,
גוויות מוטלות לרגליך בערמה,
אתה הדבר היחיד שנותר חי ונושם בזירה,
אתה היחיד שנותר במערכה,
ההמון מריע,
ההמון רוקע,
רוצה עוד,
ולא עוד נשאר,
"דם! דם! דם!" הוא צועק מגרונו,
ולך? לא נותר כיצד לספקו,
ואז עולה בראשך השאלה,
לשם מה?
לשם מה הלחימה?
למה אנחנו נלחמים כל הזמן בשביל לרצות את העיינים שמסתכלות ובוחנות אותו?
הרי אנחנו לא זרים לאפלה,
לא רוצים אותנו בגלל חלקנו השבורים,
למדנו להתבייש בצלקות שלנו,
אמרו לנו שלא יאהבו אותנו כמו שאנחנו,
ואז אנחנו נלחמים בטבע שלנו בשביל לרצות את ההמון,
מסתתרים בצללים כדי שלא יראו מי אנחנו באמת,
וכשאחרון החרבות יפצע אותנו,
ואחרון החצים יעוף לכיווננו,
ואחרון הסוסים ירוץ לנגוח בנו,
רק אז – רק אז נהפוך ללוחמים האמיתיים,
כי מופלאים אנחנו,
פלאי הבריאה,
המוטציות החיוניות להישרדות המין האנושי,
האבולוציה האינטילקטואלית,
ורק אנחנו עיוורים מספיק בשביל לראות את זה.
כי אלו הם אנחנו,
זה מי שנועדנו להיות,
כל איש ואישה שבירכו אותנו במילים הכתובות שיצאו מתוך הראש המופלא שלהם,
לא עוד להצטער,
וליבנו יפעם כמו תוף מלחמה נגד מי שמאיים עלינו,
רק אז – הצלקות יהפכו לסיפורים,
העצב יהפוך לזיכרון,
האפלה תהפך לפינה חמה,
הכתיבה תהפך לתחביב ולא לתרופה,
העיניים יהפכו לרעש לבן ברקע,
ואז נתחיל לדמוע,
את הדמעות שאנחנו רגילים להם,
אבל הפעם מסיבה שונה,
הפעם משמחה,
כי הבנו – שאנחנו – כולנו – יחד במערכה.
ונעמוד זה לצד זו לצד זה ולצד זו בזירה – נחזיק יד ביד – ונריע לעצמנו כשהבוז יישמע לקראתנו,
ונברכהו בברכת עולם.
;){kind=link}