ואז מה?

מרגיש לי כאילו הפוסט לא נהנה מכל רגע נתון אלא תמיד חושב על "ואז מה?..." על העתיד...
למה לא פשוט להנות מהרגע?

הרי ששמך יכול לתרום לשיחה הזו.
אידיאה (על פי אפלטון) - רעיון שתמיד היה ויהיה ואינו תופס מקום בחלל ובזמן.

מרגיש שאנחנו חיים במשהו שלא תופס מקום בזמן או במציאות אמתית אלא שמיכה של אשליות שמכסה אותנו מידי לילה.
הגישה הפשוטה יותר היא כמובן לחיות את רגע. לחוות את כל הרגעים עד מיצוי המירבי.
אבל נשאלת שאלה אידיאה יקרה - לשם מה? לחיות בקפיצות מרגע אחד למשנהו.
חיים של רדיפה אחר רגעים והמיצוי שלהם. זה מה שממתין לנו?

אני מבין את הגישה שהצגת. אך היא לא מספקת לצערי

ואם נצא מתוך נקודת הנחה ששום דבר לא ממתין לנו
ואני אזרום עם המחשבה שהמציאות אינה אלא שמיכה של אשליות
אז מה?
זה אומר שאני לא יכולה להנות?

ואם כבר הכנסת את אפלטון - תורת האידאות של אפלטון היא תורה מעניינת. אני למדתי אותה בהקשר של מדינה. איך מדינה אידאית אמורה להיראות.
בערוב ימיו הוא חזר בו והציג את "המדינה השניה במעלה".
מה שאומר שאידאה אפעם לא יכולה להתקיים. אם כך, בוא נקיים את מה שקרוב אליה או מה שיש באפשרותנו לקיים ואלו הם חיינו והרגעים בהם.

חייב לציין שלא ציפיתי לדיון כה מעניין.

אתייחס לשתי הטענות בתשובה אחת - אני מבין את הנקודה שאת מציגה.
אך ברגע שאת כותבת :

"שאידאה אפעם לא יכולה להתקיים. אם כך, בוא נקיים את מה שקרוב אליה או מה שיש באפשרותנו לקיים "

כאן הבעיה.
אנחנו נחייה כל חיינו ברדיפה אחר משהו שבלתי אפשרי אז מלכתחילה אנחנו מתפשרים על מה שקרוב לזה.
אם כך מהות החיים מהרגע שאתה נולד היא - להתפשר.
אם אתה רוצה לחיות - אתה מתפשר.
מתחיל מחופש התנועה. ממשיך לחופש הבחירה. כל החיים אנחנו חיים ליד אור הזרקורים ולא מתחתיו.

אז אם כך ואמרת בצדק מופלא - "שאידאה אפעם לא יכולה להתקיים".
אז בשביל מה להמשיך?

אכתוב לך כך - אנחנו חיים רק בשביל האנשים שקרובים אלינו. אך ורק למענם.
משום שאם נחליט לקטוע את חיינו נפגע באנשים שקרובים אלינו.

הרי המוות יבוא כך או כך. גם אם תחיה את חייך וגם אם לא.
אז מה זה משנה מתי אשים קץ לחיי? זה אפילו כדאי בשבילי (בתור בן אנוש) לסיים ע זה יותר מוקדם בשביל לחסוך את כל כאבי הראש שהחיים ינחיתו עליי.

הסיבה היחידה היא האנשים.

מעניין שגימדת את הסיבה לחיים למילה אחת: אנשים.
אני רואה את החיים כרדיפה מסוג שונה.
אני רודפת אחרי המשמעות שלי עצמי בעולם. זה סוג של רדיפה פנימית לאידאה שלי עם עצמי... אני לא מחפשת להיות מושלמת כי משהו מושלם לא מוביל לתיקון ולהתקדמות.. אני מחפשת תמיד איך לשפר את עצמי ולא לעמוד סטטית במקום (זה משעמם...)
זו לפחות דעתי.
למה לחיות ליד אור הזרקורים לא מספיק לך? ו.. מה הבעיה בפשרות?

עושה רושם שאני סוג של שאנטי כזאת.. חחח אבל אני לא :)

סליחה על האיחור בתגובה.. לא הייתי פה הרבה וזה חסר לי ממש.

אל נא תבקשי סליחה - איו צורך בכך. עצם העובדה שאנחנו מנהלים את הדיון הזה כך - כבר נותן תוקף מסוג שונה.

אני מבין את עניין הרדיפה הפנימית. אם כי ציינת ששלמות לא מובילה לשום דבר מכיוון שאין זה מוביל לתיקון או התקדמות.
אז בשביל מה את רודפת אחרי שיפור עצמי? בשביל הלפוך להיות מושלמת.
יקירתי - זה פרדוקס. אך אין דבר. מרבית מהחיינו הם פרדוקס ממילא.

למה לא מספיק את שואלת?...
ולמה שיספיק אני שואל.
אם קיים אור זרקורים. אם זו אופציה ואנחנו לא יכולים להגיע אליה זה בגדר הלא הוגן מצד היקום לייצר משהו שאנחנו לא יכולים להגיע אליו לעולם.

העניין בפשרות - שהם נועדו למען שלום בית.
כל אחד מוותר על חלק מהתנהגותו הטבעית ביותר בשביל לא לפגוע באינדיבדואל אחר ובכך לשמור על יציבות בין הגורמים המעורבים.
העניין בפשרות שאת לא המתפשרת מול בן אנוש אחד.
אלא כמעט עם כל אחד שאת ביחסים עימו.
ופשרה בעיניי זה פשוט לשים על Hold חלק באישיות הטבעית שלך בשביל לרצות מישהו - וכאשר מדובר בכל כך הרבה אנשים כמה מה"אני" העצמי שלך באמת נשאר?

חלילה רושם שאנטי. הרושם שלך נבון ומאוד מקביל לזרימת הטבע כפי שאימו התכוונה מלכתחילה.

הכיוון חשיבה שלך דיי מעניין.. לא יודעת אם הייתי קוראת לזה דווקא "רדיפה" אחרי שלמות עצמית כמון יותר "לאהוב יותר את עצמי כי הפכתי להיות טובה יותר/ערכית יותר/בנויה יותר בעיניי עצמי עד כדי שאני יכולה אפילו לתרום מעצמי לאלא שפחות...." אין מושלם. אבל כמו בזוגיות.. אני תמיד שומעת את המשפט "הוא לא מושלם אבל הוא מושלם בשבילי.." במקום להסתכל על הגלובל אני מסתכלת על המיקרו, על הפרט עצמו.. עצם זה שהוא הפך לטוב יותר/ערכי יותר/בנוי יותר זה שלמות קטנה ומסויימת שלו עם עצמו..
אהבתי את היהודי שבך שעונה על שאלות בשאלות חחחח
ושוב, אני מסתכלת ברמת המיקרו ולא ברמת היקום.. ברמת המיקרו אני מגיעה לאור הזרקורים אבל אני צריכה לעשות מעשים כדי להגיע אליהם...
ולגבי הפשרות - נשמע מעניין איך שאתה מציג את הפרט מול כל העולם.. בסופו של דבר הפרט חי בסביבה מסויימת על פי נורמות מסויימות של אותה הסביבה.. הנורמות נוצרו כדי שכולם יוכלו לחיות בשלום ובשלווה .. פחות חשיבה אגואיסטית ויותר חשיבה כללית.. אם אני לא טועה ג'ון סטיוארט מיל מדבר על זה..

It's an aweѕomе paragraph in fɑѵor ᧐f all tthe internet visitors;
they willⅼ obtain benefit from it I am sure.

Thank you for your beautiful words and honest heart.

Ⅴery nice post.I just stumbled upon your weblog and wanted to say that
I һave truly enjoｙed brօwsing your blog posts.

After all I will be subscribing to yiur rѕs feeɗ
and I һope you write agɑin soon!

איפה השלב שמיחד אותך? אפילו אם אתה קופץ משלב לשלב... מה הופך אותך למיוחד בעולם הזה , לעומת האחר שעושה את אותם הדברים כמוך?
אולי כי הוא עושה אותם בחשק? בחיוך? עם טאצ' אישי משלו.. אולי שובר את החוקים ועושה הכל קצת אחרת?
איזה שושלת תרצה להשאיר לילדים שלך?

שאלות נהדרות את שואלת.

מה שמייחד אותי בדפוס שהצגתי למעלה שאני כאן. איתכם. כותב את כל העולה על רוחי. ומערער על כל דפוס מלכתחילה.

אולי אחרים עושים את זה על אוטומט כי זו הפורמלה שהם ראו כל חייהם ואם פורמולה עובד למה לשנות, נכון? כמו שנאמר - if it ain't broke, don't fix it.

שאלת לגבי שושלת? שאלה פנטסטית. ובלתי אפשרית.
בשביל שאני אעביר לילדים שלי שושלת אני צריך להרגיש מספיק ראוי עם עצמי בשביל שאנחיל שושלת על ילדים תמימים שאני אהיה הדוגמה שלהם בחיים.
אחריות מרתיעה ומכשפת כאחד.
מה שבטוח - הדפוס הזה ייקטע איתם.