האדון והחלון

עמד הוא בנוף חלונו,
נאמר לו ששלושה ימים נותרו עבורו,
הרגיש שעליו בצער להצטער,
משום שרבים הדברים שלא יידע יותר,
נופים שלעולם לא יקסימו עיניו,
שבילים שלעולם לא יצעדו רגליו,
מילים שלעולם לא ידוברו על דל שפתיו,
אנשים שלעולם לא יאהב,
רבים הדברים שעליו להתחרט,
רבים עוד יותר הדברים שעליו את דעתו לתת,
אך לשם מה? הוא שאל בליבו,
הרי עוד שלושה ימים ונשמת אפו תיפח מתוכו,
ולפתע – מתוך נוף חלונו,
הבחין במלאך הנע לכיוונו,
שפשף עיניו בחופזה מתונה,
בטוח היה שמדובר בשיטיון האמונה,
אך מבטו שב לחלון,
והמלאך השיב מבטו לאדון,
עיניו נפערו בתדהמה יוקדת,
יופי שכזה לא נראה באף מולדת,
אותו היופי שמשוררים כותבים,
אותו היופי שזמרים בקנאה שרים,
אותו היופי שציירים באקסטזה מציירים,
אותו היופי שנביאים לעם מציגים מטעמו של האלוהים,
החל לדמוע ההוא בחלון,
לא חשב שהגיע לו דבר מלבד קלון,
המלאך חייך בשקט את חיוכו,
האדון התפלל שהמלאך ירצה גם בקרבו בתוכו,
רץ במהרה להיכן שהיה נוף חלונו,
רצה לפגוש במלאך אך איננו,
עצם הוא את עיניו,
ונתן לאדון העולמים את חייו,
בתקווה שיפגוש במלאך ההוא המושלם,
שאולי,
ביום מן הימים...יזכה בליבה וסיפורם יושלם.