ורצים...ורודפים...
אחר משהו שנידמה לנו שיושיע אותנו מהעולם המקולל הזה.
אנו מחפשי האמת התמידיים - ולא נדע מנוח עד אשר נאחוז בה.
כל איש ואישה במקום הקדוש הזה שנבנה בהקשות המקלדת שמהדהדים בקוסמוס האינסופי.
צלילים שמתנגנים כמו כינור ללא מיתרים לקהל של אלפי אנשים.
אנו, הרעבים לאמת, נשבענו אמונים לעצמנו שהאמת הזאת היא מושא חיינו.
אך ההליכה בשביל האבנים הצהובות מתחיל להשחיר עלינו.
שכחנו את אחד מחוקי היקום העתיקים ביותר - בשביל לקבל יש לתת. הרי זו ההתחלה של אינטילגנציה.
וזה לא אני אמרתי, אלא, כמו בכל אמירה חכמה, סיני קשיש אחד שחי איכשהו איפשהו מתישהו.
החוק החקוק אומר בשפה מודרנית :
"אתם רוצים לדעת את האמת?
אהה..היא ממש קרובה...פשוט תמשיך ישר עד שתגיע לשביל שלא קיים,
באזור יפהפייה שלא נראה, ומשם שתמשיך עד שלא תוכל להמשיך יותר.
אהה..ועוד דבר.
אתה לא יכול להגיע לשם מלווה במישהו..עליך להיות לבד. צר לי. ככה זה."
"ככה זה" הוא אומר לי..אבל...
ככה זה.
החוק הנ"ל מותיר לנו לפגוש את מבוקשנו. פשוט המפגש יכלול רק אותי והיא.
ואף אחד לא יהיה איתי. אני. לבדי. עם עצמי. ואנוכי.
משום שזה אשר מחפש את האמת ידע בדידות בחייו. כל חייו.
וכאשר יהיה בסביבת אנשים הוא רק ירגיש בודד יותר משהיה לבד.
משום שאני יודע מה שהם מעדיפים לא לדעת.
זוהי קללת האמת.
והגרוע מכל...דווקא כאשר אנחנו חושבים שניצלנו...אנו לפתע מרגישים שמילכדנו את עצמנו.
נכנסו למקום ללא מוצא וללא דרך חזרה. חדר לבן, אטום.
הישועה הפכה חלשה והסתתרה מאחוריה צילה הגדול של האמת.
נעלמנו. בצל של עצמנו.
שתלך לעזאזל האמת. היא וכל סוגדייה.
הפכנו לחיות אינטליגנטיות וממורמרות שהפכו את מתנת חייהם לבמה להתבוסס בה בדמנו ולהיעלם מן העולם.
אם זהו האמת..
מתי הרכבת הבאה לאשליית המציאות? שמור לי מקום בקרון הצפוני של הרכבת.
;){kind=link}