עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

Mr.Nobody

Truth or happiness. Never both
חברים
lisckaטיגר הבובהשיפוצניקיתאיירוMeshi
ארכיון
בית.
10/09/2018 15:10
Mr.Nobody
Image result for frases momentos dificiles




בית.
מדהים שבכל שפה מתקיימים שני פרשנויות למילה הפשוטה הזאת.
ארבע הקירות שלך.... והמקלט הנפש.

כשאתה מחפש לברוח מהכול – הוא זה שעומד ומחכה שתפסע בתוכו.
זה יכול להיות מבנה. זה יכול להיות בן אנוש. זה יכול להיות חית מחמד וזו יכולהלהיות הפינה הכי רחוקה גאוגרפית בצורה אפשרית מהחיים. שהחיים לא יגעו בך.

ניתן לצייר את כל הסיטואציה בלחימה בלתי פוסקת ואבודה מראש עם החיים.
ולפעמים אתה מכריז הפסקת אש לכמה זמן והולך לשם. מקום ניטראלי. לא מביאים לשם אתעצמך אלא את הגרסה הטהורה למה שאתה יכול להיות.
אין צורך במסכות או בהטיות מאחר ופשוט אין בהם צורך.

הפרשנות הראשונה למילה לא קשה ליישום.
אפשר לייצר ארבע קירות או יותר כמעט בכל מקום או לשכור ארבע או יותר קירות ממישהואחר לתקופת זמן מוגדרת מראש. 

אך הפרשנות השנייה...כן...זה באמת אחד מהפאזלים הגדולים בחיים שלנו...אה?

כיצד בונים בית שונה. לנפש. שאתה ונפש הטהורה שלך יכולים להתקיים ביחד באותו חדרולהרגיש את הקוסמוס האינסופי מתקיים דרכך. נחמד דווקא...

יש בני אנוש שיש להם רק ארבע קירות או יותר. יש בני אנוש שיש להם רק מקלט לנפש.
ויש בני אנוש שאין להם אף סוג של בית. ושם שהם מרגישים שהחיים בוודאות ניצחו אותםומתישהו צריכים להגיע להחלטה שהחיים מאסו על נפשם וההתמודדות כבר לא ניזונה משוםאמביציה או מוטיבציה. אחד משניהם אבל לרוב הולכים ביחד.

מי יודע...אולי הסיבה שכולנו כאן היא בשביל לחזור הביתה בסוף. משום שהמשותף וביןכולנו הוא שכולנו יצרנו את המקום הווירטואלי הזה לבית שלנו. וכאן קל לפרוק רגשות.קל לספר את הסודות שלך ולא תהיה או תהיי מושא לביקורת. מה שנקרא זכות לחופשהאולטימטיבי והמוחלט לפאקינג הבעת עצמך.

אולי פשוט הסתגלנו כמו ההומו-ספיאנס שאנחנו והתאמנו את עצמנו לסביבה. ומצאנו דרךלהמשיך להתמודד דרך המילים הכתובות על דף פיקסלי לעיני שאר החברה בצורה אנונימית.

ואולי...


0 תגובות
פלאי הבריאה
14/05/2018 12:16
Mr.Nobody
אתה עומד במרכז הזירה,
עיניך העייפות מביטות בקרקע הקרה,
אתה עייף מהלחימה,
גוויות מוטלות לרגליך בערמה,
אתה הדבר היחיד שנותר חי ונושם בזירה,
אתה היחיד שנותר במערכה,
ההמון מריע,
ההמון רוקע,
רוצה עוד,
ולא עוד נשאר,
"דם! דם! דם!" הוא צועק מגרונו,
ולך? לא נותר כיצד לספקו,
ואז עולה בראשך השאלה,
לשם מה?
לשם מה הלחימה?
למה אנחנו נלחמים כל הזמן בשביל לרצות את העיינים שמסתכלות ובוחנות אותו?
הרי אנחנו לא זרים לאפלה,
לא רוצים אותנו בגלל חלקנו השבורים,
למדנו להתבייש בצלקות שלנו,
אמרו לנו שלא יאהבו אותנו כמו שאנחנו,
ואז אנחנו נלחמים בטבע שלנו בשביל לרצות את ההמון,
מסתתרים בצללים כדי שלא יראו מי אנחנו באמת,
וכשאחרון החרבות יפצע אותנו,
ואחרון החצים יעוף לכיווננו,
ואחרון הסוסים ירוץ לנגוח בנו,
רק אז – רק אז נהפוך ללוחמים האמיתיים,
כי מופלאים אנחנו,
פלאי הבריאה,
המוטציות החיוניות להישרדות המין האנושי,
האבולוציה האינטילקטואלית,
ורק אנחנו עיוורים מספיק בשביל לראות את זה.
כי אלו הם אנחנו,
זה מי שנועדנו להיות,
כל איש ואישה שבירכו אותנו במילים הכתובות שיצאו מתוך הראש המופלא שלהם,
לא עוד להצטער,
וליבנו יפעם כמו תוף מלחמה נגד מי שמאיים עלינו,
רק אז – הצלקות יהפכו לסיפורים,
העצב יהפוך לזיכרון,
האפלה תהפך לפינה חמה,
הכתיבה תהפך לתחביב ולא לתרופה,
העיניים יהפכו לרעש לבן ברקע, 
ואז נתחיל לדמוע,
את הדמעות שאנחנו רגילים להם,
אבל הפעם מסיבה שונה,
הפעם משמחה,
כי הבנו – שאנחנו – כולנו – יחד במערכה.
ונעמוד זה לצד זו לצד זה ולצד זו בזירה – נחזיק יד ביד – ונריע לעצמנו כשהבוז יישמע לקראתנו,
ונברכהו בברכת עולם.

Image result for psychedelic trippy soundgarden rock music band poster 24x18
2 תגובות
ואז מה?
01/05/2018 11:06
Mr.Nobody
בן אנוש קם בבוקר.
פוקח את עיניו - מה רואה?

הרפתקאות נוצצות?
חלומות ורודים?
פרפרים מתעופפים?
את ענני השמיים?

כשבן אנוש קם בבוקר ופוקח את עיניו - הוא רואה לבן.
תקרה שטוחה.
או שידה ישנה.
ועליה מונח המכשיר שמאלץ אותך לקום מוקדם וללכת למקום שאתה לא אוהב כדי להרוויח למישהו שאתה לא מכיר בכלל כסף שאתה תראה רק סכום סמלי מימנו.

ואז מה? 
ואז אולי נלך ללמוד במקום שלוקח מחיר מופקע, מקצוע שאנחנו לא בטוחים שאנחנו אוהבים בכלל אבל אנחנו יודעים שצריך להתפרנס ממשהו.
ומה לעשות שלצפות בסדרות בנטפליקס לא מפרנס עדיין.

ואז מה?
נכיר אנשים ושותפים פוטנציאליים לחיים. עד שנמצא את השותף שאנחנו מרגישים הכי פחות בחרדות לידו. לא תמיד כמובן.

ואז מה?
משפחה. אלא מה? ילד. ועוד ילד. כבר שני בנים? צריך גם בת אחת לפחות...אוו איזה קטע יצאו 2 תאומות יפהפיות. נראה לי מספיק.

ואז מה? 
עכשיו זה נהיה מעניין.
ביטוח לאומי. ביטוח כללי. ביטוחי בריאות. ביטוחי חיים. ביטוח ערבות. ביטוח רכב. ביטוח תשעה מיליון. ביטוח תכולת בית. ביטוח בחו"ל. ביטוח משכנתא. ביטוח סיעודי. ביטוח מנהלים. ביטוח אובד כושר עבודה.  קרן פנסיה. קרן סגורה. קרן פתוחה. קרן ייחודית. קרן צבירה . קרן מתמחה. קרן גמישה. 
מים. חשמל. גז. איך בלי תמי4? אם כבר אז באבל בר. בטח באבל בר....
מה עם ריהוט? מיטה חדשה. בעצם 4. איפה הילדים ישנו? מיטות עץ מלא בטח..לא מתפשרים. ארונות. שולחנות. כסאות. טלוויזיה 70 אינץ'. ספה. רק לא עור כי נדבק לעור בקיץ. המטבח קטן? נרחיב אותו. כמה? חמישים אלף? יקר. תוריד קצת. 45? טוב נו. קודם תעשה ואז נשלם.
צריך לקנות מצרכים. שופרסל? מעולה. כמה יצא הקניות? 1500 ש"ח?! טוב עדיף שהכסף ילך לזה מאשר פינת אוכל חדשה...יש פינת אוכל במבצע? טוב נו יאללה...........................
(וזה רבותיי וגבירותיי רק על קצה המזלג)

ואז מה?
בעיקרון זהו. את החלק שלך סיימת בחיים.
עכשיו נשאר לפקח מרחוק שהשושלת שלך ממשיכה להתקיים ותעשה בדיוק מה שאתה עשית בכל פאקינג עשרות השנים שחיית.
עכשיו זה רק לחכות בסבלנות עד שהזמן שלך ייגמר ולא תהלך עוד על אדמת העולם.

ואז מה?
תעבוד ותצבור כמה שיותר כסף שממילא ילך לילדים שלך (שמחכים בצביעות גם לדירה שלך). ואחרי שתאבד את הנעורים שלך ותרצה סוף סוף לעשות מה שרצית בעבר - ההגבלה הפיזית שלך רק תרחיק אותך מהתשוקות שלך.
אז תשאר במצב סטטי בבית שלך (לא להרבה זמן אגב כי הילדים מחכים בכל זאת...) תינק מידע אקטואלי אם כי לא בהכרח נכון מהטלוויזיה ומהאינטרנט.

ואז מה?
מה? מה כבר יכול לבוא?
תחווה את הכלא הזה עד שנישמת אפך האחרונה שלך תמוג ותעלם.
זהו. אתה מת. חלקה נחמדה באדמה. קידוש דתי שנועד לעלות את המת למקום טוב רק בתנאי שתשלם כמו שצריך גם לרב שיוצאות מפיו המילים.
והילדים ממשיכים הלאה בחייהם.

ואז מה?

Image result for quotes black and white photography
12 תגובות
חדשות טובות - אתם עומדים למות
20/12/2017 18:57
Mr.Nobody

אנחנו, בני אנוש, כה פשוטים, כה בטוחים, כה נבונים.

חלקנו מצליחים, חלקנו פחות, חלקנו עשירים וחלקנו פחות.
לחלקנו המזל האיר פנים והאהבה נמצא בחייהם ולחלקנו לא כל כך.
חלקנו עצמנו עיניים וחלמנו על מקומות רחוקים וחלקנו לא פתחנו אותם שנית.

כל בן אנוש שאי פעם דרך על אדמת כדור הארץ, יהיה באשר יהיה, יחזיק במעמד שיחזיק, נאהב כמה שנאהב,
לכולם יש דבר אחד במשותף, לכולם, מהגדול לקטון, מהעשיר לאביון, מהעיוור ועד למרבה לראות,
כולם, כל איש, אישה וילד, כל קשיש וקשישה ביחד, הנכים והאצנים, המנהיגים והמונהגים...
כולם בסופו של דבר מגיעים לסוף, כולם מתהלכים על אותו השביל לשאול.


חיים אנו את חיינו, מידי יום בעשייה, בזיעה על מצחנו ובלחץ זמן שמפעיל את יומנו, למדנו שאין זמן להעריך את הדברים שאין אליהם זמן - והתחלנו לקחת אותם כמובנים מאליהם.
החיים, מה כל כך מובן מאליו בחיים? לא מסובך כל כך לייצר אותם, לא קשה לקחת אותם.
ובכל זאת אנשים לא רואים בהם כמשהו שווה להעמיק בו, לחשוב עליו, להסתכל במראה ולהגיד "אני חי!" לא משנה כמה תארים יש לי, לא משנה כמה חברות היו לי, לא משנה כמה כסף הרווחתי. כל זה לא ישנה כשאני בין ארבע קירות עץ תחת מעטה האדמה.

זה היופי כנראה בחיים, המוות שלנו.
המשותף בין כולנו.
הוא מייחד בין המעמדות.
לא אכפת לו מהישגים.
לא אכפת לו מהצלחות.
לא משנה לו כמה ילדים יש לנו.
הוא לא יתאכזב אם נכשלת חייך.
הוא לא מצפה מימך לגדולות.
הוא לא יכעס עליך אם פשעת או שיקרת.
הוא לא יהיה מי שיטיף לך מוסר.
זה כבר לא משנה. לא עוד. לא עכשיו.

משום שאין זה משנה מי היית ומה עשית, אם תרמת לעניים או גנבת מהעשירים.
הוא לוקח את כולם. בדרך כזו או אחרת. אבל הוא ייקח.
אין לו העדפות. אין לו הסתייגויות
כשהזמן מגיע, הוא יופיע, ויקח אותנו עימו.

המובן מאליו אולי כבר לא נראה כה מובן מאליו. יש מקום להרהר.
היפה בחיים שאתה לא צריך ללמוד בשבילם, אתה פשוט חי אותם, ללא חרטות, ללא הסתייגויות
.
פשוט תחייה. תשרוד. כל יום. כי אין ברירה. כי חייבים.

אנו כה מפחדים ממה שעתיד לשחרר אותנו.
משום שאנחנו לא מפחדים באמת מהמוות.
אנחנו מפחדים ממה שיבוא ( אם בכלל ) אחר המוות.
הרי גם ככה נגיע לשם...לא?


תוצאת תמונה

12 תגובות
הילד והרוח
07/12/2017 23:26
Mr.Nobody

לפתע פקח הילד המבוהל את עיניו,
קם במהירות מדהימה על רגליו,
הביט שמאל ימין,
הוא לא מבין,
היכן הוריו?
היכן הדובון האהוב עליו?
שררה דממה שבאוזניו רועמת,
ליבו פעם בחוזקה נוהמת,
ללא איש ליד ומפוחד,
"אימא...אבא...אני לבד..."
בעודו מביט בעיניו הקטנות סביב,
ובידיו מנופף בעצבנות, עצר לפתע והקשיב,
קול עמוק נשמע מתוך הדממה,
קול שליו שנראה הבוקע ממעמקי האדמה,
"אל תירא יקירי הקטן, אינך לבד בזה העולם,
אהיה אתך קטן , לא עזבתיך לעולם"
בפנים מבולבלות חיפש אחר הקול
"אתה ראית אולי איפה אימא ואבא שלי, כי אני לא יכול"
אור בהק בחוזקה לא מסנוורת,
הילד התמלא באהבה לא מוסברת,
"את הוריך לא תראה עוד יקירי ,
אתה עזבת את עולמך ולשוב אליו לא אפשרי"
דמעה זלגה על  לָחְיו במהירות,
ואחריה רבות אחרות זלגו במרירות,
רוח חמה נשבה על פניו,
ליטפה את הדמעות מעיניו,
"אל תבכה בני האהוב, 
אני כאן ולעולם לא תרגיש עזוב"
הילד הבין לאיטו,
שהגיע בסוף למותו,
קיוויתם שהסוף יהיה טוב כמו בשאר האגדות?
ובכן...אז הוא מת. ככל שאר האמיתות הרדודות.


0 תגובות
חוות נמלים
18/10/2017 23:39
Mr.Nobody

עוד ערב יורד בחלון.
אני מביט בנוף מתוכו...מצפה למצוא משהו שלא ראיתי אתמול.
עיניי מחפשות משהו...מה הן מחפשות?
משהו שלא ראו בכל הימים שקדמו להיום?
מה אתה מחפש מר אף אחד שכמוך?
למה העיניים צמאות?
אחר האמת? כן...בטח...
הרשו לי לציין לפרוטוקול שגיחכתי בזמן שכתבתי את השורה הזאת.

אנשים הולכים. באים ממזרח וממערב, כל אחד מתעסק בשלו.
בצרות שלו. בעולם שלו.
אני מביט מלמעלה...כמו חוות נמלים.
נראים כה חרוצים. ממהרים. נמרצים. מודאגים. לחוצים. נמלים.

לעיתים אני מקנא בחיים שאינם שלי.
לעיתים אני חושב איך זה להיוולד בדמות אחרת. עם נתונים אחרים. חברים אחרים. משפחה אחרת. להיות ההוא שהולך וצוחק בצורה מוגזמת מעט...להיות ההיא שמסדרת את עצמה בחלון הראווה של החנות...להיות הקשיש ההוא שיושב בספסל ומקבל טלפון ולוקח לו נצח להוציא את הפלאפון מהכיס.להיות האבא ההוא שעוצר בעצבים לקשור לבן שלו את השרוכים או ההוא שמנגן על הגיטרה שלו ולא מעניין איש מאותם הנמלים...והתווים שלו רק עולים ועולים...ועולים...
לא להיות אני.

יש שיגידו שזה הכי נכון להיות אתה.
הפרוטוקול ימשיך לציין גיחוך פתע.
אתם הייתם אני?
אתם יודעים איך זה מרגיש?
אתם מדמיינים?
לא אה?
אז אלה הנכללים ב"יש שיגידו" יכולים ללכת לעזאזל.
לחזור, ולספר לי על החוויה.

אתם יודעים איך זה להרגיש שהלב מאבין?
שאומציות כבר לא מאיימות עליי כי אני לא יודע להרגיש ולו אחת?
והיום הופך ללילה והלילה שוב ליום...ועוד פעם להתחיל בפולחן הנצחי הזה שהאלים יודעים מתי ייגמר ואיזו מסכה אני אלבש בסופו.

כי מסכות זה כל מה שאני מכיר.
ארונות שלמים...מגירות גדושות...לעזאזל...אפילו מתחת לספה אני מחביא כמה.

ועד מתי זה ממשיך? מה גורם לזה להיגמר? כל כך הרבה אלים בעולם הזה...ותשובה אחת לא קיבלתי...
היא ישנה כלל? יודעים מה? מה זה משנה בעצם.


2 תגובות
כבולים לחיים
06/10/2017 16:36
Mr.Nobody
לפני בריאת העולם.
לפני שידע היקום את האדם.
שררה דממה קוסמית באוקיינוס שנם.

טרם כל מרוצת השנים,
טרם החל גלגל החיים,
טרם נבנתה שרשרת המזון,
טרם נשמו את האוויר הראשון,

התקיים לו מאורע מדהים,
לא דמה לו דבר באותם המימדים,
התנגנה לה מנגינת החיים,
ורקדה היא על מי הים השקטים,
לא היה מי שיפריע לה,
רקדה מהזריחה עד השקיעה שהיו שלה,
הייתה היא המושא לחופש במלואה,

לא תדע מילה ארצית לספר,
לא נבראה המילה שתדע לתאר,
אנו מוגבלים לכל כך הרבה חוקים,
עיוורנו את עצמנו בכל כך הרבה שקרים,
עד מתי נמשיך להאמין שאנחנו חופשיים?

לא לשווא אמר הזר האלמוני,
שרק במותנו החופש עצמו יביא,

עד אז נמשיך את עצמנו לכבול,
עד אז נמשיך בשקרנו לטבול,
"מחפשי האמת התמידיים",
עשו לי טובה אנשים....

3 תגובות
שאלת הסימן
01/10/2017 04:13
Mr.Nobody

על מה מהרהרים המהרהרים?
ומדוע המערערים מערערים?

מדוע הדברנים לא מפסיקים לדבר?
ומדוע הדעתנים לא נותנים מספיק את דעתם?

כיצד החולמים חולמים?
ואיך שורדים השורדים?

איך העצובים נהיים שמחים?
ואיך השמחים כמעט תמיד עצובים?

לאיזה עומק מגיעים המתעמקים?
וכמה שטוח יכולים להשתטח השטחיים?

עד כמה צודקים הצדקנים?
ועד כמה צבועים הצבועים?

האם באמת הכנים כנים?
ועד כמה ישרים הישרים?

האם יש שאלה שתדעו לענות לעצמכם בביטחון מלא?
ואם כן, עד כמה אתם בטוחים?


0 תגובות
האדון והחלון
26/09/2017 00:24
Mr.Nobody

עמד הוא בנוף חלונו,
נאמר לו ששלושה ימים נותרו עבורו,
הרגיש שעליו בצער להצטער,
משום שרבים הדברים שלא יידע יותר,
נופים שלעולם לא יקסימו עיניו,
שבילים שלעולם לא יצעדו רגליו,
מילים שלעולם לא ידוברו על דל שפתיו,
אנשים שלעולם לא יאהב,
רבים הדברים שעליו להתחרט,
רבים עוד יותר הדברים שעליו את דעתו לתת,
אך לשם מה? הוא שאל בליבו,
הרי עוד שלושה ימים ונשמת אפו תיפח מתוכו,
ולפתע – מתוך נוף חלונו,
הבחין במלאך הנע לכיוונו,
שפשף עיניו בחופזה מתונה,
בטוח היה שמדובר בשיטיון האמונה,
אך מבטו שב לחלון,
והמלאך השיב מבטו לאדון,
עיניו נפערו בתדהמה יוקדת,
יופי שכזה לא נראה באף מולדת,
אותו היופי שמשוררים כותבים,
אותו היופי שזמרים בקנאה שרים,
אותו היופי שציירים באקסטזה מציירים,
אותו היופי שנביאים לעם מציגים מטעמו של האלוהים,
החל לדמוע ההוא בחלון,
לא חשב שהגיע לו דבר מלבד קלון,
המלאך חייך בשקט את חיוכו,
האדון התפלל שהמלאך ירצה גם בקרבו בתוכו,
רץ במהרה להיכן שהיה נוף חלונו,
רצה לפגוש במלאך אך איננו,
עצם הוא את עיניו,
ונתן לאדון העולמים את חייו,
בתקווה שיפגוש במלאך ההוא המושלם,
שאולי,
ביום מן הימים...יזכה בליבה וסיפורם יושלם.

תוצאת תמונה

2 תגובות
רגע של אף אחד
10/09/2017 04:13
Mr.Nobody
מעולם לא השכלתי להבין את הגזע שלנו.
אינני בטוח שאנחנו כלל מבינים מי אנחנו או מה אנחנו בתוך כל הסיפור הזה שאף אחד לא מספר.

במחצית מהזמן אנחנו בטוחים בדברים שאין אנחנו בטוחים בהם לחלוטין.
במחצית השנייה אנחנו משקרים לעצמנו שאנחנו בטוחים בדברים שאנחנו ממילא לא בטוחים בהם מלכתחילה.

אז בשביל להתאמץ כלל מההתחלה?
מה מניע אותנו? מה גורם לגלגלי הבריאה להסתובב משחר הקיום עד היום?
ומי משמן אותם? ולמה? ועד מתי?

למה אנחנו כל כך נואשים לחיות? איזו מן תכלית גדולה עופפת אותנו? או שמא אנחנו כלל לא צריכים תכלית.
אולי אנחנו בסך הכול שחקנים מוכשרים על במה גדולה, נולדים לתפקיד שלנו, ממלאים את חובתנו לחוזה העולמי וחוזרים חזרה לאדמה. ו"התכלית הגדולה" היא בעצם הונאה כדי לספק לנו נחת מהאמת.
ואם כבר אנחנו באמת – מהו הדחף הלא מוסבר הזה לרדוף אחריה? לא להתייצב מול אי הוודאות?
למה אנחנו חייבים לדעת הכול כל הזמן? הרי יהיו דברים שלעולם לא נדע במילא, אז עוד אחד ישבור אותנו?

מה שזה לא יהיה – כך או אחרת, טבוע בנו הרצון לחיות. ואם זה לא מספיק, טבוע בנו גם טבע האדם.
טבע מאוד מפוקפק.
אנשים מרבים להשתמש במונח אך לא עצרו לרגע לשאול מהו המקור שלו.

מהו באמת טבע האדם?
לרצוח?
לגנוב?
לכבוש?
להשפיל?
להתיידד?
להתרבה?
לאהוב?

מי קובע מהו טבע של אינדיבידואל אחד?
אז אולי זה לא "טבע האדם" אלא "הטבע הקונקרטי".

למה אנחנו תמיד מחפשים לקטלג בני אנוש תחת קבוצות או חברות? למה מונח אחד שיכול לעלות קונוטציה שלילית צריך לחול באופן שווה על חייל שממלא אחר הוראותיו, על מנכ"ל מכובד שתורם מיליוני שקלים לעמותות לא רק מאינטרסים פוליטיים ועד המאבטח הקשיש בסופרמרקט שמחייך לכל ההולכים והשבים בכניסה.
האם לכולם משותף טבע דומה?
האם כולם עברו חיים זהים בשביל לרמוז שהם שותפים לאותו טבע?
אז למה אנחנו כל כך מפגרים?
ולמה אחרי כל הרצאה מעוררת השראה שאנחנו חווים או סרטון עוצמתי שאנחנו רואים שמלמדים על אומץ, שינוי, תעוזה - נגמר בסוף כמעט תמיד במספר דקות של תהילה ואז עוזב אותנו במהרה? ואנחנו חוזרים לחיים הנורמטיביים שלנו..

האם זה טבע האדם? שמשותף לכולם? או לחלקם?

לא ידוע.
אולי גם לא אדע.
ואם כן...מה אעשה עם הידע זה?
לא יודע.
ואולי גם לא אדע.

0 תגובות
« הקודם 1 2 3 הבא »