עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

Mr.Nobody

“All we have to decide is what to do with the time that is given us.”
חברים
EndorphinsשיפוצניקיתאיירוMeshi
ארכיון
חדשות טובות - אתם עומדים למות
20/12/2017 18:57
Mr.Nobody

אנחנו, בני אנוש, כה פשוטים, כה בטוחים, כה נבונים.

חלקנו מצליחים, חלקנו פחות, חלקנו עשירים וחלקנו פחות.
לחלקנו המזל האיר פנים והאהבה נמצא בחייהם ולחלקנו לא כל כך.
חלקנו עצמנו עיניים וחלמנו על מקומות רחוקים וחלקנו לא פתחנו אותם שנית.

כל בן אנוש שאי פעם דרך על אדמת כדור הארץ, יהיה באשר יהיה, יחזיק במעמד שיחזיק, נאהב כמה שנאהב,
לכולם יש דבר אחד במשותף, לכולם, מהגדול לקטון, מהעשיר לאביון, מהעיוור ועד למרבה לראות,
כולם, כל איש, אישה וילד, כל קשיש וקשישה ביחד, הנכים והאצנים, המנהיגים והמונהגים...
כולם בסופו של דבר מגיעים לסוף, כולם מתהלכים על אותו השביל לשאול.


חיים אנו את חיינו, מידי יום בעשייה, בזיעה על מצחנו ובלחץ זמן שמפעיל את יומנו, למדנו שאין זמן להעריך את הדברים שאין אליהם זמן - והתחלנו לקחת אותם כמובנים מאליהם.
החיים, מה כל כך מובן מאליו בחיים? לא מסובך כל כך לייצר אותם, לא קשה לקחת אותם.
ובכל זאת אנשים לא רואים בהם כמשהו שווה להעמיק בו, לחשוב עליו, להסתכל במראה ולהגיד "אני חי!" לא משנה כמה תארים יש לי, לא משנה כמה חברות היו לי, לא משנה כמה כסף הרווחתי. כל זה לא ישנה כשאני בין ארבע קירות עץ תחת מעטה האדמה.

זה היופי כנראה בחיים, המוות שלנו.
המשותף בין כולנו.
הוא מייחד בין המעמדות.
לא אכפת לו מהישגים.
לא אכפת לו מהצלחות.
לא משנה לו כמה ילדים יש לנו.
הוא לא יתאכזב אם נכשלת חייך.
הוא לא מצפה מימך לגדולות.
הוא לא יכעס עליך אם פשעת או שיקרת.
הוא לא יהיה מי שיטיף לך מוסר.
זה כבר לא משנה. לא עוד. לא עכשיו.

משום שאין זה משנה מי היית ומה עשית, אם תרמת לעניים או גנבת מהעשירים.
הוא לוקח את כולם. בדרך כזו או אחרת. אבל הוא ייקח.
אין לו העדפות. אין לו הסתייגויות
כשהזמן מגיע, הוא יופיע, ויקח אותנו עימו.

המובן מאליו אולי כבר לא נראה כה מובן מאליו. יש מקום להרהר.
היפה בחיים שאתה לא צריך ללמוד בשבילם, אתה פשוט חי אותם, ללא חרטות, ללא הסתייגויות
.
פשוט תחייה. תשרוד. כל יום. כי אין ברירה. כי חייבים.

אנו כה מפחדים ממה שעתיד לשחרר אותנו.
משום שאנחנו לא מפחדים באמת מהמוות.
אנחנו מפחדים ממה שיבוא ( אם בכלל ) אחר המוות.
הרי גם ככה נגיע לשם...לא?


תוצאת תמונה

10 תגובות
הילד והרוח
07/12/2017 23:26
Mr.Nobody

לפתע פקח הילד המבוהל את עיניו,
קם במהירות מדהימה על רגליו,
הביט שמאל ימין,
הוא לא מבין,
היכן הוריו?
היכן הדובון האהוב עליו?
שררה דממה שבאוזניו רועמת,
ליבו פעם בחוזקה נוהמת,
ללא איש ליד ומפוחד,
"אימא...אבא...אני לבד..."
בעודו מביט בעיניו הקטנות סביב,
ובידיו מנופף בעצבנות, עצר לפתע והקשיב,
קול עמוק נשמע מתוך הדממה,
קול שליו שנראה הבוקע ממעמקי האדמה,
"אל תירא יקירי הקטן, אינך לבד בזה העולם,
אהיה אתך קטן , לא עזבתיך לעולם"
בפנים מבולבלות חיפש אחר הקול
"אתה ראית אולי איפה אימא ואבא שלי, כי אני לא יכול"
אור בהק בחוזקה לא מסנוורת,
הילד התמלא באהבה לא מוסברת,
"את הוריך לא תראה עוד יקירי ,
אתה עזבת את עולמך ולשוב אליו לא אפשרי"
דמעה זלגה על  לָחְיו במהירות,
ואחריה רבות אחרות זלגו במרירות,
רוח חמה נשבה על פניו,
ליטפה את הדמעות מעיניו,
"אל תבכה בני האהוב, 
אני כאן ולעולם לא תרגיש עזוב"
הילד הבין לאיטו,
שהגיע בסוף למותו,
קיוויתם שהסוף יהיה טוב כמו בשאר האגדות?
ובכן...אז הוא מת. ככל שאר האמיתות הרדודות.


0 תגובות
חוות נמלים
18/10/2017 23:39
Mr.Nobody

עוד ערב יורד בחלון.
אני מביט בנוף מתוכו...מצפה למצוא משהו שלא ראיתי אתמול.
עיניי מחפשות משהו...מה הן מחפשות?
משהו שלא ראו בכל הימים שקדמו להיום?
מה אתה מחפש מר אף אחד שכמוך?
למה העיניים צמאות?
אחר האמת? כן...בטח...
הרשו לי לציין לפרוטוקול שגיחכתי בזמן שכתבתי את השורה הזאת.

אנשים הולכים. באים ממזרח וממערב, כל אחד מתעסק בשלו.
בצרות שלו. בעולם שלו.
אני מביט מלמעלה...כמו חוות נמלים.
נראים כה חרוצים. ממהרים. נמרצים. מודאגים. לחוצים. נמלים.

לעיתים אני מקנא בחיים שאינם שלי.
לעיתים אני חושב איך זה להיוולד בדמות אחרת. עם נתונים אחרים. חברים אחרים. משפחה אחרת. להיות ההוא שהולך וצוחק בצורה מוגזמת מעט...להיות ההיא שמסדרת את עצמה בחלון הראווה של החנות...להיות הקשיש ההוא שיושב בספסל ומקבל טלפון ולוקח לו נצח להוציא את הפלאפון מהכיס.להיות האבא ההוא שעוצר בעצבים לקשור לבן שלו את השרוכים או ההוא שמנגן על הגיטרה שלו ולא מעניין איש מאותם הנמלים...והתווים שלו רק עולים ועולים...ועולים...
לא להיות אני.

יש שיגידו שזה הכי נכון להיות אתה.
הפרוטוקול ימשיך לציין גיחוך פתע.
אתם הייתם אני?
אתם יודעים איך זה מרגיש?
אתם מדמיינים?
לא אה?
אז אלה הנכללים ב"יש שיגידו" יכולים ללכת לעזאזל.
לחזור, ולספר לי על החוויה.

אתם יודעים איך זה להרגיש שהלב מאבין?
שאומציות כבר לא מאיימות עליי כי אני לא יודע להרגיש ולו אחת?
והיום הופך ללילה והלילה שוב ליום...ועוד פעם להתחיל בפולחן הנצחי הזה שהאלים יודעים מתי ייגמר ואיזו מסכה אני אלבש בסופו.

כי מסכות זה כל מה שאני מכיר.
ארונות שלמים...מגירות גדושות...לעזאזל...אפילו מתחת לספה אני מחביא כמה.

ועד מתי זה ממשיך? מה גורם לזה להיגמר? כל כך הרבה אלים בעולם הזה...ותשובה אחת לא קיבלתי...
היא ישנה כלל? יודעים מה? מה זה משנה בעצם.


2 תגובות
כבולים לחיים
06/10/2017 16:36
Mr.Nobody
לפני בריאת העולם.
לפני שידע היקום את האדם.
שררה דממה קוסמית באוקיינוס שנם.

טרם כל מרוצת השנים,
טרם החל גלגל החיים,
טרם נבנתה שרשרת המזון,
טרם נשמו את האוויר הראשון,

התקיים לו מאורע מדהים,
לא דמה לו דבר באותם המימדים,
התנגנה לה מנגינת החיים,
ורקדה היא על מי הים השקטים,
לא היה מי שיפריע לה,
רקדה מהזריחה עד השקיעה שהיו שלה,
הייתה היא המושא לחופש במלואה,

לא תדע מילה ארצית לספר,
לא נבראה המילה שתדע לתאר,
אנו מוגבלים לכל כך הרבה חוקים,
עיוורנו את עצמנו בכל כך הרבה שקרים,
עד מתי נמשיך להאמין שאנחנו חופשיים?

לא לשווא אמר הזר האלמוני,
שרק במותנו החופש עצמו יביא,

עד אז נמשיך את עצמנו לכבול,
עד אז נמשיך בשקרנו לטבול,
"מחפשי האמת התמידיים",
עשו לי טובה אנשים....

0 תגובות
שאלת הסימן
01/10/2017 04:13
Mr.Nobody

על מה מהרהרים המהרהרים?
ומדוע המערערים מערערים?

מדוע הדברנים לא מפסיקים לדבר?
ומדוע הדעתנים לא נותנים מספיק את דעתם?

כיצד החולמים חולמים?
ואיך שורדים השורדים?

איך העצובים נהיים שמחים?
ואיך השמחים כמעט תמיד עצובים?

לאיזה עומק מגיעים המתעמקים?
וכמה שטוח יכולים להשתטח השטחיים?

עד כמה צודקים הצדקנים?
ועד כמה צבועים הצבועים?

האם באמת הכנים כנים?
ועד כמה ישרים הישרים?

האם יש שאלה שתדעו לענות לעצמכם בביטחון מלא?
ואם כן, עד כמה אתם בטוחים?


0 תגובות
האדון והחלון
26/09/2017 00:24
Mr.Nobody

עמד הוא בנוף חלונו,
נאמר לו ששלושה ימים נותרו עבורו,
הרגיש שעליו בצער להצטער,
משום שרבים הדברים שלא יידע יותר,
נופים שלעולם לא יקסימו עיניו,
שבילים שלעולם לא יצעדו רגליו,
מילים שלעולם לא ידוברו על דל שפתיו,
אנשים שלעולם לא יאהב,
רבים הדברים שעליו להתחרט,
רבים עוד יותר הדברים שעליו את דעתו לתת,
אך לשם מה? הוא שאל בליבו,
הרי עוד שלושה ימים ונשמת אפו תיפח מתוכו,
ולפתע – מתוך נוף חלונו,
הבחין במלאך הנע לכיוונו,
שפשף עיניו בחופזה מתונה,
בטוח היה שמדובר בשיטיון האמונה,
אך מבטו שב לחלון,
והמלאך השיב מבטו לאדון,
עיניו נפערו בתדהמה יוקדת,
יופי שכזה לא נראה באף מולדת,
אותו היופי שמשוררים כותבים,
אותו היופי שזמרים בקנאה שרים,
אותו היופי שציירים באקסטזה מציירים,
אותו היופי שנביאים לעם מציגים מטעמו של האלוהים,
החל לדמוע ההוא בחלון,
לא חשב שהגיע לו דבר מלבד קלון,
המלאך חייך בשקט את חיוכו,
האדון התפלל שהמלאך ירצה גם בקרבו בתוכו,
רץ במהרה להיכן שהיה נוף חלונו,
רצה לפגוש במלאך אך איננו,
עצם הוא את עיניו,
ונתן לאדון העולמים את חייו,
בתקווה שיפגוש במלאך ההוא המושלם,
שאולי,
ביום מן הימים...יזכה בליבה וסיפורם יושלם.

תוצאת תמונה

2 תגובות
רגע של אף אחד
10/09/2017 04:13
Mr.Nobody
מעולם לא השכלתי להבין את הגזע שלנו.
אינני בטוח שאנחנו כלל מבינים מי אנחנו או מה אנחנו בתוך כל הסיפור הזה שאף אחד לא מספר.

במחצית מהזמן אנחנו בטוחים בדברים שאין אנחנו בטוחים בהם לחלוטין.
במחצית השנייה אנחנו משקרים לעצמנו שאנחנו בטוחים בדברים שאנחנו ממילא לא בטוחים בהם מלכתחילה.

אז בשביל להתאמץ כלל מההתחלה?
מה מניע אותנו? מה גורם לגלגלי הבריאה להסתובב משחר הקיום עד היום?
ומי משמן אותם? ולמה? ועד מתי?

למה אנחנו כל כך נואשים לחיות? איזו מן תכלית גדולה עופפת אותנו? או שמא אנחנו כלל לא צריכים תכלית.
אולי אנחנו בסך הכול שחקנים מוכשרים על במה גדולה, נולדים לתפקיד שלנו, ממלאים את חובתנו לחוזה העולמי וחוזרים חזרה לאדמה. ו"התכלית הגדולה" היא בעצם הונאה כדי לספק לנו נחת מהאמת.
ואם כבר אנחנו באמת – מהו הדחף הלא מוסבר הזה לרדוף אחריה? לא להתייצב מול אי הוודאות?
למה אנחנו חייבים לדעת הכול כל הזמן? הרי יהיו דברים שלעולם לא נדע במילא, אז עוד אחד ישבור אותנו?

מה שזה לא יהיה – כך או אחרת, טבוע בנו הרצון לחיות. ואם זה לא מספיק, טבוע בנו גם טבע האדם.
טבע מאוד מפוקפק.
אנשים מרבים להשתמש במונח אך לא עצרו לרגע לשאול מהו המקור שלו.

מהו באמת טבע האדם?
לרצוח?
לגנוב?
לכבוש?
להשפיל?
להתיידד?
להתרבה?
לאהוב?

מי קובע מהו טבע של אינדיבידואל אחד?
אז אולי זה לא "טבע האדם" אלא "הטבע הקונקרטי".

למה אנחנו תמיד מחפשים לקטלג בני אנוש תחת קבוצות או חברות? למה מונח אחד שיכול לעלות קונוטציה שלילית צריך לחול באופן שווה על חייל שממלא אחר הוראותיו, על מנכ"ל מכובד שתורם מיליוני שקלים לעמותות לא רק מאינטרסים פוליטיים ועד המאבטח הקשיש בסופרמרקט שמחייך לכל ההולכים והשבים בכניסה.
האם לכולם משותף טבע דומה?
האם כולם עברו חיים זהים בשביל לרמוז שהם שותפים לאותו טבע?
אז למה אנחנו כל כך מפגרים?
ולמה אחרי כל הרצאה מעוררת השראה שאנחנו חווים או סרטון עוצמתי שאנחנו רואים שמלמדים על אומץ, שינוי, תעוזה - נגמר בסוף כמעט תמיד במספר דקות של תהילה ואז עוזב אותנו במהרה? ואנחנו חוזרים לחיים הנורמטיביים שלנו..

האם זה טבע האדם? שמשותף לכולם? או לחלקם?

לא ידוע.
אולי גם לא אדע.
ואם כן...מה אעשה עם הידע זה?
לא יודע.
ואולי גם לא אדע.

0 תגובות
המלאך בים הכחול
23/08/2017 23:41
Mr.Nobody

כשאתה רגיל לשוט באוקיינוס במשך שנים,

ואתה מצויד באתה, עצמך ואנוכך הנאמנים,

אתה מרגיש בודד לפעמים,

ונזכר ברגעים יפים לעיתים,

וכאשר אין בטוח מימך באשר לגורלך,

תשוט לעד לבד חמוש בחברתך,

אתה מבחין לפתע בלב האוקיינוס הגדול,

בספינה אדירה ביופייה, שטה בנועם ודוממת מקול, 

במהרה משפשף בחוזקה את עיניך,

רוצה להאמין שאלו הם האלים שמשטים בחייך,

לא שטה ספינה באוקיינוס הזה מיום שהתחלת לנעול בעצמך את נעליך,

בספינה עומדת עלמה מרהיבה ושקטה,

מבטה דרוך באופק מולה,

לא מסיטה מבטה מנוף עיניה,

הרוח מלטפת ברכות את שערות פניה,

המציאות דממה למאית השנייה,

הלב החסיר מעצמו פעימה,

רצה הנודד להוציא מגרונו קול,

להסב את תשומת ליבה של המלאך בים בכחול,

החל לרוץ בעצבנות על סיפונו,

החל להזיע ולחשוב על מהלכו,

ולפתע, כרעם ביום בהיר,

מבטם נפגש ודמם הנודד הזהיר,

ואז..המופלא מכל קרה,

היא חייכה לעברו חיוך שכמוהו מעולם לא ראה,

חייך חיוך לא ראוי חזרה,

וכעס על עצמו שמא נראה כבדיחה,

היא צחקקה בדממה והמשיכה להביט בנוף השקיעה,

לפתע לא הרגיש הנודד את בדידותו,

לפתע עזבה אותו עצבותו,

ומתפלל לבוראו שיסכים לו למחול,

על כך שמבקש הנודד עוד מבט במלאך מהים הכחול.

 



2 תגובות
ציפור קטנה
28/06/2017 23:37
Mr.Nobody
שלום ציפור קטנה.
שלום חברה נאמנה.

לך אני אספר את אשר על ליבי.
בך אני בוטח כמו שבטחתי בה אני.

ציפור קטנה..
דעי לך אהובה יקרה,
שאהבתי אותה,
יותר מכל דבר אחר עלי אדמה,
הייתי מוכן לתת לה את הלילה והיום,
אהבה, תקווה וחלום,

נדרתי נדרים, הבטחתי הרים,
ידעתי שאף הנצח עצמו לא יהיה מספיק לעתיד שירנין,

ציפור קטנה,
יקרה כל כך,
אני אהבתי,
ואוהב אותה גם עכשיו,
חושבת היא, ההיא הקטנה, שתהיה אחרת בעולמי,
טעות מרה,
גסה,
שגיאה נוראה,
מסקנה כל כך טבעית להסקה,
אם כי לא הייתה מעולם נכונה,

חושבת היא, ציפור קטנה,
ששכחתי,
חושבת היא שהמשכתי,
היא לא יודעת ציפור קטנה,
שנעמדתי במקומי דום,
צעד נוסף לא אעז לעולם לחלום,

לא אוהב אחרת כשאהבתי אותה,
והאמת ציפור קטנה..קרבי אוזנך ללחישה,
לא אצליח לאהוב יותר  אחרת מלבדה,

ועכשיו..
עופי לך ציפור קטנה..
מסרי לה שאהבתי אוהב ואוהב אך ורק אותה,
אך עליה להמשיך בדרכה,
שמא אעכב את רוחה,
אעציב את נפשה,
אשנה את מהותה,

ועוקבות עיניי אחר הציפור הקטנה,
והאופק נראה לי בחוזקה,
האופק כה זוהר,
כה טהור ומשכר,
ידי ניסתה לרגע קט,
לתפוס יד ולהתעטף בזיכרון לאט לאט...
לשווא,
היד לבד,
הציפור עפה לה ליעד,
עיני נעצמות,
והמוות לוחש באוזני:
"קיבלת נס טיפש...לא תקבלהו עוד"


תמונה קשורה

0 תגובות
היו היה
23/06/2017 14:19
Mr.Nobody

היו היה עולם,
עולם שבעברו באפלה נם,
בעולם חי אנוש אחד,
ידע הוא חשכה כמעט לעד,
עצם עיניו כנגד העולם,
לא רצה להתרגל לצבע הנעלם,

לפתע, כסופה מתפרצת בחשיכה,
זיו אור עלומים בקע מבעד כבדת החשיכה,
האנוש חש באור הנוגע בגופו,
נכנס דרך נקבוביות עורו,
החום גירש את קור שנח על העור משלוותו,
אולי מילניום עבר מאז שידע העור את האור במגעו,

העז האנוש לפקוח עיניו,
ראה את מה שכינה "נפלאות אלוהיו",
האור חייך אליו,
נתן חיוך מאוהב,
שלח יד ללטפו,
אחז האנוש בידו,
דמעה זלגה על לחיו,
רגליו רעדו מעצם מעמדו,
הגביר את עוצמת אחיזתו,
התפלל בליבו שלא עוד ישאירו אותו לבדו,

אך זיו העלומים החל להתרחק ולעזוב אחיזתו,
והחל לנוע לעבר אופק שעוד לא היה כמותו,

ראו פלא שחור משחור,
האפלה השיבה את כיסאה, ולמלוך חזרה,
האנוש נותר יתום,
עירום,
מוקף בחלום,

ממשיך לאחוז בידו,
דמעה נוספת זלגה על לחיו,
ידע הפעם בליבו,
שאת האור יראה רק במותו. 

0 תגובות
« הקודם 1 2 3 הבא »